לשרוד ולשגשג: לנווט את האבל בהקשר של ניכור הורי - ד"ר קלי בייקר

להתמודד עם אובדן מעורפל בניכור הורי: כלים להתאמת תחושת השליטה

התמודדות עם ניכור הורי היא חוויה מורכבת של אובדן, השונה מאוד מתהליך אבל "קלאסי" כמו אבל על מוות. בהרצאה מרתקת, ד"ר קלי בייקר, פסיכולוגית מומחית בתחום ניכור הורי, מציגה את המושג "אובדן מעורפל" (Ambiguous Loss) של פאולין בוס, ומציעה כלים להתמודדות עם אובדן כרוני ובלתי פתור זה.

ד"ר בייקר מדגישה כי בניגוד למודל האבל המוכר של קובלר-רוס (הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה), שמוביל לקבלה וסגירה, הניכור ההורי מותיר את האובדן פתוח, מתמשך וללא סגירה ברורה. ההורה המנוכר לעולם אינו יודע אם ומתי הילד יחזור, ואין טקסי אבלות מקובלים על אובדן של ילד חי. המצב מבודד, מוביל לאשמה עצמית ומתאפיין בנוכחות פסיכולוגית של הילד (זיכרונות, תמונות, מדיה חברתית) לצד היעדרותו הפיזית.

אחד הכלים המרכזיים שד"ר בייקר מציעה הוא "התאמת תחושת השליטה" (Tempering Mastery) – היכולת להתאים את האמונה שלנו בכמה שליטה יש לנו על המצב. בחברה המעריצה שליטה מוחלטת והשגת יעדים באמצעות עבודה קשה ואמונה, קבלת חוסר שליטה על מצבים מסוימים, כמו ניכור הורי, היא אתגר משמעותי.

6 דרכים להתאמת תחושת השליטה בהתמודדות עם ניכור הורי:

1. קבלת העובדה שדברים לא תמיד משתנים: קשה לקבל זאת כשמדובר בילד חי, והתקווה לאיחוד היא הכרחית להורה המנוכר. עם זאת, יש רגעים שבהם ההורה נאלץ להודות כי טיפול, התערבות או הליכים משפטיים אינם משנים את המצב כרגע. קבלה זו אינה ויתור על תקווה עתידית, אלא הכרה במגבלות ההווה.

2. הפחתת האשמה העצמית: אנשים רבים מאמינים שאם הם עושים את הדבר הנכון, דברים יסתדרו. כשאובדן בלתי נסבל מתרחש, הם עלולים להסיק שעשו משהו לא בסדר. חשוב להכיר בכך שניכור הורי הוא דחייה בלתי מוצדקת של הורה טוב מספיק, הנגרמת על ידי התנהגויות מנכרות של ההורה השני. יש להסיט את האשמה לגורמים חיצוניים שהיו מחוץ לשליטת ההורה המנוכר (למשל, חוסר ידע של שופטים או הגשת האשמות שווא).

3. הבנת מתי תחושת בלתי מנוצח מועילה ומתי לא: יותר מדי שליטה (לדוגמה, הורה שמנסה בכוח לפגוש את הילד בניגוד להגבלות) עלולה להחמיר את המצב. פחות מדי שליטה (כניסה מהירה למערכת יחסים חדשה כמילוי חלל במקום התמודדות עם הניכור) עלולה ליצור חסמים נוספים. המפתח הוא למצוא את האיזון הנכון.

4. הבנת מקורות האמונה בשליטה: האמונות שלנו לגבי שליטה נובעות מחוויות ילדות, מערכות יחסים, ומסרים שקיבלנו מהורינו ומהחברה. מסרים קיצוניים, כמו "אתה יכול להשיג הכל אם רק תתאמץ מספיק" או "אין לך שום השפעה על חייך", אינם מועילים במצבי אובדן מעורפל. יש לפתח פרספקטיבה מאוזנת יותר, המכירה בחשיבות המאמץ לצד קיום גורמים חיצוניים שאינם בשליטתנו. בחינת דפוסים בין-דוריים וכיצד מנהלו אתגרים בעבר יכולה להיות מועילה.

5. הערכה עצמית ריאלית: יש לבחון הישגים קודמים שבהם התמודדנו עם חוסר תקווה ומצאנו דרך קדימה. היכולת להיזכר בחוויות של התגברות על קשיים בעבר יכולה להגביר את הביטחון ביכולת להתמודד עם המצב הנוכחי.

6. שליטה במצב הפנימי: גם כאשר אין שליטה על גורמים חיצוניים, ניתן למצוא שליטה על המצב הרגשי הפנימי. שינוי הפרשנות למצב (למשל, למצוא "נקודת אור" או תועלת כלשהי באובדן, כמו היכולת לעזור לאחרים), ותרגול מדיטציה, יכולים להגביר את החוסן הנפשי.

7. 
   

מחסומים להתאמת תחושת השליטה:

• ציפיות לפרפקציוניזם: תחושה מוגזמת של שליטה עלולה להוביל לציפיות לא מציאותיות ולהתפרקות כשדברים לא הולכים כמתוכנן.

• פאסיביות ואדישות: תחושת חוסר שליטה מוחלטת עלולה להוביל לאדישות, פסיביות והמתנה לנס.

• תזמון שגוי: חוסר ידיעה מתי לעצור או מתי לפעול.

• אמונות אבסולוטיות: האמונה כי תוצאות טובות מובטחות אם עושים את הדבר הנכון או עובדים קשה מספיק.

• אמונות על "אנשים טובים": האמונה כי דברים רעים לא יכולים לקרות לאנשים טובים.

• האשמת מערכת התמיכה: כעס קיצוני של ההורה המנוכר עלול לגרום לו להאשים את כל מערכת התמיכה שלו, ובכך לבודד את עצמו עוד יותר.

• 
  

הערות סיום ודרכי התמודדות:

• חוסר אונים אינו מועיל: תחושה של חוסר שליטה או חוסר יכולת לבצע שינוי מונעת מוטיבציה ופעולה.

• מודעות למקור האמונות: רמת השליטה של אדם תלויה בחינוך ובחוויות שעבר. חשוב לזהות את נקודת המוצא ולבצע שינויים קטנים בהדרגה.

• התאמת אסטרטגיות: אפשרויות השליטה על גורמים חיצוניים משתנות עם הזמן (לדוגמה, עם גיל הילד). יש להתאים את האסטרטגיות בהתאם להתפתחויות.

• חוויה מתמשכת: איחודים מתרחשים לעיתים קרובות באופן בלתי צפוי, אך האובדן המעורפל נשאר חוויה מתמשכת, גם לאחר איחוד, בשל זיכרון השנים האבודות.

• לחגוג הצלחות קטנות: חשוב לחגוג הצלחות קטנות כדי לשמר את התקווה בחיים.

התמודדות עם ניכור הורי דורשת גמישות, יכולת להתאים את תחושת השליטה, וקבלה של מורכבות המצב, כל זאת תוך כדי שמירה על תקווה ודאגה לבריאות הנפשית והפיזית של ההורה המנוכר.