ניכור הורי: מודל מבוסס התקשרות להבנה, אבחון וטיפול - הרצאתו של ד"ר ריצ'רד צ'ילדרס
- nipagesha
- 2 ביולי
- זמן קריאה 4 דקות
מבוא אני מודה לאוניברסיטת קליפורניה סאות'רן על ההזדמנות לדבר על סוגיית ניכור הורי. זוהי נסיבה משפחתית טרגית ביותר, ותקוותי היא שהשיחה היום תתרום לפתרון הטרגדיות הללו. מטרתי היא להציג היום את היסודות התיאורטיים לגישה שונה להגדרת ניכור הורי, השונה מזו שהוצגה באופן מסורתי. בשל מגבלת זמן, אתמקד ביסודות אלה ובמסגרת התיאורטית של מודל מבוסס התקשרות להבנת ניכור הורי. בהרצאה עתידית, ארחיב על יישום המודל לאבחון, טיפול והקשר המשפטי. מידע נוסף זמין באתר האינטרנט ובבלוג שלי.
ביקורת על המודל המסורתי: תסמונת ניכור הורי (PAS) של ריצ'רד גרדנר הקונסטרוקט של ניכור הורי מתאר למעשה ניתוק ביוזמת הילד, ביחסיו עם הורה זמין ואוהב, שמתרחש לרוב כחלק מגירושין סוערים. באמצע שנות ה-80, הפסיכיאטר ריצ'רד גרדנר הציע מודל לזיהוי תופעה קלינית זו, אותה כינה "תסמונת ניכור הורי" (PAS). המודל שלו כלל אינדיקטורים קליניים אנקדוטיים וציין לעיתים קרובות מעורבות של האשמות שווא על התעללות בילדים.
עם זאת, המודל של גרדנר עורר מחלוקת רבה. ראשית, הוא חרג מעקרונות פסיכולוגיים מקובלים והציע תסמונת חדשה שלא התבססה על קונסטרוקטים מבוססים. שנית, טענותיו לגבי האשמות שווא הסיטו את הדיון מהורות להתעללות בילדים. למרות שגרדנר זיהה תופעה קלינית, אני רואה במודל שלו "פרדיגמה כושלת".
פרדיגמה משפטית כושלת: היא לא מייצרת את השינויים הנחוצים לפתרון בעיות משפחתיות, ומובילה להתדיינויות ארוכות ויקרות. אם משפחות לא יכולות להתדיין, הבעיה נשארת בלתי פתירה.
פרדיגמה תיאורטית כושלת: גרדנר נטש במהירות רבה מדי קונסטרוקטים פסיכולוגיים מבוססים, ובנה מודל על "חולות נודדים של אינדיקטורים קליניים אנקדוטיים", שמתמוטט תחת ניסיונות ליישמו במערכת המשפטית או במערכת בריאות הנפש.
מודל אבחון כושל: התבססות על אינדיקטורים אנקדוטיים מקשה על קביעת קיומו של ניכור הורי ודרגותיו (קל, בינוני, חמור), מה שיוצר מחלוקת בבריאות הנפש בין ניכור להתנכרות.
פרדיגמה טיפולית כושלת: המודל של גרדנר אינו מציע דרכי טיפול מבוססות, בניגוד להבנה מתוך עקרונות פסיכולוגיים מקובלים, אשר מובילה לטיפול ממוקד ביסודות הבעיה.
מודל מבוסס התקשרות לניכור הורי: היסודות התיאורטיים רקע שלי בעבודה עם סכסוכי הורה-ילד ו-ADHD, הוביל אותי לזהות קונפליקט לא אותנטי בניכור הורי. על כן, בשנים האחרונות הגדרתי מחדש את הקונסטרוקט בתוך עקרונות מבוססים וסטנדרטיים. ניסוח מחדש מבוסס התקשרות של ניכור הורי מציע יסוד תיאורטי מוצק, המאפשר למנף התערבויות משפטיות וטיפוליות ולגרום לבריאות הנפש לדבר בקול אחד בנושא זה.
המבנה הכללי של המודל כולל שלוש רמות ניתוח:
רמת מערכות המשפחה: דינמיקות היחסים המשפחתיים.
רמת דינמיקות הפרעת האישיות: מה שמניע את תהליכי מערכות המשפחה.
רמת מערכת ההתקשרות: בעיות מערכת ההתקשרות וטראומת ההתקשרות המהוות את השורש.
רמת מערכות המשפחה משפחות עוברות מעברים, כמו לידת ילד, גדילתו או גירושין. אם משפחה לא מצליחה לעבור מעבר בהצלחה, מופיעים סימפטומים. גירושין אינם מפרקים את המשפחה, אלא מחייבים אותה לעבור ממבנה שלם למבנה מופרד, המאוחד על ידי הילדים. במעברים מוצלחים, ההורים מסוגלים לפתור את הקונפליקט ביניהם ולאפשר לילד לשמש כגורם מאחד.
במשפחות מסוכסכות, חוסר יכולת ההורים לפתור את הקונפליקט יוצר אנרגיית פיצול, כשהילד מנסה לאחד את המשפחה וחוֹוה קונפליקט פנימי המוביל לסימפטומים. במקרים פתולוגיים, מתרחש ניתוק ביחסים המשפחתיים, שמשקף את הניתוק ביחסים הזוגיים, וההורה הופך ל"אקס הורה".
רמת דינמיקות הפרעת האישיות קושי המעבר המשפחתי נובע ממבנה אישיות נרקיסיסטי באחד ההורים. לנרקיסיסטים קשה לחוות עצב ואבל , והם נוטים להשליך כעס וטינה במקום. הם גם מציגים דינמיקת פיצול, כשהם רואים אנשים כ"כולם טובים" או "כולם רעים". קושי זה מונע מהם לשמור על עמימות ביחסים, ולכן בן הזוג לשעבר חייב להפוך גם להורה לשעבר.
הורים נרקיסיסטיים-גבוליים משתמשים ברמזים עקיפים, גרימת אשמה או משיכת אהבה כדי לשלוט פסיכולוגית בילד. ילדים להורים כאלה עלולים לפתח התקשרות תפוסה ומוקדמת שבה הם משרתים את צרכי ההורה המנכר, מה שפוגע בהתפתחותם הנורמלית.
במצבי לחץ כמו גירושין, נרקיסיסטים עלולים לחוות דקומפנסציה ולהידרדר להפרעות פרנואידיות-דלוזיונליות. הם בונים מחדש את המציאות כדי להתאים לתפיסת עליונותם. ההורה הנרקיסיסטי חווה חרדה עזה שגויה כאיום מההורה השני, מה שמוביל אותו להציג את ההורה השני כאיום על הילד, וכך הוא הופך ל"הורה המגן".
רמת מערכת ההתקשרות בליבת הניכור ההורי נמצאת טראומת התקשרות בין-דורית. מערכת ההתקשרות של הילד בניכור אינה אותנטית. מערכת ההתקשרות היא מערכת מוטיבציונית נוירוביולוגית בסיסית, שפותחה מיליוני שנים כדי לקדם קשר ילד-הורה לצורך הישרדות מפני טורפים.
ייחודיות הקשר: קשר התקשרות הוא ייחודי ובלתי ניתן להחלפה. כאשר ילד מחליף הורה ביולוגי בהורה חורג, זה אינו אותנטי למערכת ההתקשרות ומצביע על השפעה נרקיסיסטית.
תגובת אבל: ניתוק מקשר התקשרות מוביל לתגובת אבל. בניכור הורי, היעדר תגובת אבל אצל הילד על אובדן הקשר עם ההורה המנוכר הוא סימן קריטי לפגיעה במערכת ההתקשרות. ההורה הנרקיסיסטי מעוות את אבלו של הילד לכעס וטינה כלפי ההורה השני.
ילדים אינם דוחים הורים: זוהי נקודה מהותית במודל. ילדים אינם דוחים הורים; אם הם עושים זאת, זה מצביע על השפעה חיצונית המדכאת את מערכת ההתקשרות הטבעית שלהם. סכסוך אותנטי בין הורה לילד שונה מניתוק; הוא נובע ממחסומים לקשר ומטרתו לעורר מעורבות הורית.
התנהגות דחיקה (Detachment): בניכור הורי, אנו רואים התנהגות דחיקה של הילד מההורה, שאינה אותנטית להתפתחות התקשרותית בריאה.
תפקיד הילד כקורבן: ההורה המנכר גורם לילד לאמץ תפקיד קורבני, מה שמגדיר את ההורה המטרה כ"מתעלל" ומאפשר למנכר להיות "ההורה המגן". תפקיד זה מאפשר להורה המנכר לנהל את חרדת הטראומה שלו. זהו "תסריט" שחוזר על עצמו מיחסים טראומטיים מילדותו של ההורה המנכר.
הילד כאובייקט נרקיסיסטי: הילד מנוצל כ"אובייקט נרקיסיסטי" כדי לתמוך בהגנותיו של ההורה המנכר ולסלק חרדות נטישה וחוסר התאמה. קשר זה אינו בריא, למרות שהוא עשוי להיראות קרוב ו"קשור".
השלכות וטיפול
פסיכופתולוגיה אצל ילדים: ילדים בניכור הורי מאבדים את האותנטיות העצמית שלהם. הם מפתחים סימפטומים של אישיות נרקיסיסטית-גבולית (גרנדיוזיות, זכאות, יהירות, אובדן אמפתיה, פיצול) ועלולים לפתח הפרעה דלוזיונלית לגבי ההורה המטרה. אלו אינן התנהגויות אותנטיות למערכת ההתקשרות.
סוגיית הגנת ילדים: ניכור הורי אינו סוגיית משמורת, אלא סוגיית הגנת ילדים, שכן הילד משמש ביחסים של היפוך תפקידים עם הורה נרקיסיסטי, דבר ההרסני להתפתחותו הרגשית הבריאה.
טיפול: הטיפול המרכזי בניכור הורי מתמקד בסיוע לילד להכיר ולעבד את תגובת האבל האותנטית שלו על אובדן הקשר עם ההורה שנותק ממנו, ובכך לאפשר לו לרפא את היחסים.
דרישות מקצועיות: נדרשת מומחיות מקצועית גבוהה בתיאוריית התקשרות, דינמיקות הפרעות אישיות ותהליכים דלוזיונליים כדי לאבחן ולטפל ביעילות באוכלוסייה מיוחדת זו של ילדים ומשפחות.
חשיבות האיחוד המקצועי: ד"ר צ'ילדרס קורא לקהילת בריאות הנפש להתאחד בהבנת הפסיכופתולוגיה של ניכור הורי, במקום להמשיך בוויכוחים מיושנים. יש להתמקד בטיפול בפתולוגיה עצמה, ולא ב"דמוניזציה" שלה.
השפעת סדר הלידה: לעיתים קרובות, ההורה המנכר יתמקד בילד הבכור בתחילת תהליך הניכור, ורק בהדרגה יפנו לשאר הילדים.
השפעת משפחה מורחבת: בידוד המשפחה מחזק את הפתולוגיה. הטמעת הילד ברשתות חברתיות תומכות, כולל משפחה מורחבת ומטפלים, יכולה לעזור לווסת את הילד ולנטרל את הפתולוגיה. מטפלים יכולים לשמש כ"זקני שבט" בהקשר זה.
סיכום המודל מבוסס ההתקשרות של ד"ר צ'ילדרס מספק מסגרת מקיפה להבנת ניכור הורי כתופעה מורכבת הנובעת מדינמיקות עמוקות של התקשרות, טראומה והפרעות אישיות. הוא קורא לשינוי פרדיגמה ביחס לניכור הורי, מתחום המשמורת לתחום הגנת הילד, ומדגיש את הצורך במומחיות מקצועית כדי להבטיח טיפול הולם בילדים ובמשפחות הנפגעות.
תגובות