יש פגיעות שלא משאירות סימן על הגוף

אבל מוחקות ילדות שלמה.

ניכור הורי הוא מונח משפטי מוכר.

אבל לפני שהוא סעיף, חוות דעת או טענה בבית משפט ,

הוא מציאות נפשית.

של ילד/ה . ושל הורה. ( אבות ואמהות כאחד) .

זה תהליך שקט, מתמשך ולעיתים הרסני, שבו ילד נדחף בגלוי או בסמוי להתרחק מהורה אחד.

לא בגלל מה שההורה עשה, אלא בגלל סיפור שנבנה סביבו.

סיפור שחוזר על עצמו שוב ושוב, עד שהוא נשמע כמו אמת.

המנכר כמעט תמיד מציג את עצמו כ“ההורה הדואג”.

זה ש“רק רוצה בטובת הילד”.

ובאותה נשימה בונה דמות מעוותת של ההורה האחר:

לא יציב.

לא אחראי.

לא ראוי.

ואחד הכלים המרכזיים בניכור הורי הוא השפה.

מי שחווה את זה מזהה מיד.

ההודעות מהמנכר ארוכות כאורך הגלות.

עמוסות בסימני קריאה, הדגשות, קווים תחתונים ואותיות גדולות.

מלאות בהאשמות, השמצות, “דאגה” דרמטית ותחושת חירום תמידית.

אלה לא הודעות שמבקשות תיאום הורי.

אלה הודעות שמבקשות למחוק אותך כהורה.

את לא טובה.

את לא אחראית.

את מסוכנת.

את לא רואה את הילד.

והמסר הזה לא נשאר רק ביניכם,

הוא מחלחל לילד.

וכאן מתחיל השלב הכואב באמת.

בניכור הורי הילד לא נשאר ילד.

לאט־לאט, בשקט, בלי שאף אחד שם לב

הוא מגויס.

הוא הופך להיות חייל בצבא של ההורה המנכר.

לא מתוך רוע.

אלא מתוך הישרדות.

שטיפות מוח בלתי פוסקות.

חזרות אינסופיות על אותו סיפור.

עיוות שיטתי של המציאות

עד שהמציאות עצמה כבר לא מוכרת.

הילד מתחיל לדבר בשפה שלא שייכת לגיל שלו.

שפה של האשמות.

של אבחנות.

של מסקנות כבדות מדי ללב קטן.

הוא כבר לא אומר: “כאב לי”.

הוא אומר: “את לא אחראית”.

הוא כבר לא אומר: “התגעגעתי”.

הוא אומר: “את פוגעת בי”.

וזו אחת התופעות הקשות ביותר: השלכה.

המנכר משליך על ההורה המנוכר בדיוק את מה שהוא עצמו עושה.

מאשים אותו בניכור הורי,

בזמן שהוא זה שמנתק, מפחיד, מטשטש זהות ומערער קשר.

בלבול הופך ל“חוסר יציבות”.

גבול הופך ל“שליטה”.

עמידה שקטה הופכת ל“אדישות”.

והילד נקרע בין נאמנויות.

וזה לא נגמר שם.

אחד הדברים הכי כואבים בניכור הורי

הוא לא רק מה שנאמר,

אלא מה שנמחק.

זיכרונות.

רגעים שהיו באמת.

חוויות.

אהבה שחיה ונשמה

ופתאום, כאילו לא התקיימה.

הילד לא אומר: “אני זוכר אחרת”.

הוא אומר: “זה לא היה”.

טיולים, חיבוקים, צחוק, שגרה,

נמחקים.

לאט.

בשיטתיות.

כי כשמספרים לילד סיפור חדש שוב ושוב,

הזיכרון הישן הופך למסוכן לנאמנות.

והילד לומד:

אם אזכור — אני בוגד.

אם ארגיש — אני מסכן מישהו שאני אוהב.

ובאיזשהו שלב קורה הדבר המצמרר מכול:

המנכר כבר לא צריך לספר סיפורים.

לא צריך לשכנע.

לא צריך לחזור.

כי הכול כבר נטמע עמוק בתאי המוח של הילד.

הסיפור הופך לזיכרון.

הפרשנות הופכת לעובדה.

הפחד הופך לאינסטינקט.

הילד כבר לא שואל.

לא מפקפק.

לא בודק מציאות.

הוא “יודע”.

והניכור כבר לא מתוחזק מבחוץ —

הוא מתוחזק מבפנים.

הילד עצמו הופך לשומר הסף של הנרטיב.

מדחיק געגוע.

מוחק זיכרון טוב.

ומרגיש אשמה אם הלב לרגע מתבלבל.

וההורה המנוכר עומד מול ילד

שכבר לא זוכר את היד שהחזיקה אותו,

את הקול שהרגיע,

את המקום שבו היה בטוח.

זה כאב שאין לו מילים.

כאב של להיות מחוק

בעודך חי.

אנשים חווים את הכאב שנים ולעיתים חיים שלמים.

כאב שקט, מתמשך, שאין לו באמת מענה.

לא בדיון.

לא בהחלטה.

ולא בפסק דין.

ולעיתים….

הילד חוזר לקשר.

לא בבת אחת.

לא בקסם.

לא בהחלטה.

אלא בצעדים קטנים.

בסבלנות אין־קץ.

ובאהבה שלא מוותרת גם אם נדמה שאין למה.

והקשר הזה, שנבנה מחדש בזהירות ובענווה,

הופך שוב לקשר עמוק, יציב ומרגש של אמא ובן.

אני מאמינה בזה בכל ליבי:

ניכור הורי לא מנצחים בפסקי דין.

ובוודאי לא כשהילד כבר מעל גיל 10.

ניכור הורי מנצחים

באהבה.

בעקביות.

באמון.

ובהסכמה להישאר הורה

גם כשזה הדבר הכי כואב שיש.

ולמי שנמצא עדיין שם, בתוך הסיוט הזה

אתם לא מדמיינים.

אתם לא חלשים.

והכאב שלכם אמיתי.

ויש דרך חזרה.

גם אם היא ארוכה.

גם אם היא שוברת לב בדרך.