תמר סומנה על ידי המערכת עוד כשהייתה נערה.
משבר רגשי שעברה בעקבות גירושי הוריה הפך אותה ל"תיק רווחה".
המערכת דרשה אשפוז וטיפולים, תמר נאבקה על שפיותה ועל זכותה על גופה.
אבל המערכת לא שוכחת אותך כשאת מסומנת.

בגיל 28, תמר מגיעה לבית החולים ללדת את בנה.
היא אם חד הורית, אבל עטופה במשפחה תומכת.
שם, ברגע השברירי ביותר, מופעל "פרוטוקול החטיפה".
זה מתחיל בהפרדה: אחרי הלידה, מודיעים לתמר שלתינוק יש צהבת.
והוא נלקח לחדר צהבת ילודים האמא בחדר אחד – התינוק בחדר אחר.
זמו קצר לאחר מכן מגיע האולטימטום.
תמר, שסומנה בעבר, נדרשת כעת לקבל זריקות פסיכיאטריות, למרות שהיא מרגישה טוב וצלולה.
האיום מפורש: "אם לא תקבלי את הטיפול שאנחנו דורשים – תוגדרי כמסוכנת לילד, והוא יילקח".
מתוך אימה ומול הסכנה לאבד את בנה, תמר נכנעת.
התגובה הפיזית לזריקות קשה. היא מאבדת הכרה, ומתעוררת מעורפלת וחלשה ומגלה שבנה נחטף באמצעות צו נזקקות שקרי.

ימים ספורים אחרי הלידה, מרוסקת מחטיפת בנה, עם תפרים וחזה כואב, גוררים את תמר לבית המשפט, בנסיון להחתים אותה על ויתור והוצאה מיידית לאימוץ.
אבל תמר, מתוך תעצומות נפש של אמא, צורחת באולם שהיא לא תוותר על הילד שלה לעולם.
ניסיון אימוץ הבזק נכשל אבל הילד נשלח למשפחת אומנה חסויה.
למרות שלתמר יש משפחה עוטפת שמוכנה לסייע בגידול הילד,

כבר ארבע וחצי שנים שתמר נמצאת בלופ סדיסטי של המערכת.
ורואה את בנה שעה בשבוע, תחת עין מפקחת, כאילו הייתה פושעת.
והמערכת? משחקת על זמן ושקרים.
אומרים לה: "תראי שאת עובדת, תראי שאת מנהלת משק בית – ותקבלי אותו בחזרה".
ברגע שתמר עומדת בתנאים, המערכת משנה את הכללים: דורשת אבחון חדש או מציבה תנאים נוספים.
המטרה היא להשאיר את ה״סחורה״ בידי המערכת.
כדי להצדיק את החטיפה, ולמנוע את החזרת הילד להוריו צריכים לשבור את ההורים ולגרום להם להתמוטט.

בימים אלה המערכת פועלת לסיום הליך החטיפה באימוץ סגור שינתק את הילד מתמר עד גיל 18.

זה לא "מקרה בודד". זאת תבנית קבועה.
המערכת מיסדה סחר בילדים ומה שנשאר זו זעקה של הורים רבים מספור, שמבקשים כמו תמר:
"תחזור ילדי".