מיכאל. גבר עדין, רגיש, אומן בנשמתו ובעיסוקו.
לפני שלוש שנים הוא ביקש להתגרש. שלושה ילדים קטנים היו בבית. מיכאל היה להם אב אוהב ומסור.
יום אחד, בלי התראה, פרודתו נעלמה עם הילדים.
היא עקרה אותם מאזור מגוריהם ועברה לעיר רחוקה בה מתגוררת קרובת משפחה בעלת קשרים במוסדות המדינה.
כאשר יש לך את הקשרים הנכונים ברווחה ובעריה – החוק הוא רק המלצה.

אבל הרחקת הילדים לא הספיקה. כדי להבטיח את החטיפה, פרודתו ניגשה למשטרה והעלילה עליו דברי שקר – אלימות כלפיה ופגיעה מינית בילדים.
באותו רגע, מיכאל נמחק. הוא נזרק לחדרי חקירות והוצא נגדו צו הרחקה מילדיו.
את ילדיו הורשה לפגוש פעם בשבוע לשעה במרכז קשר תחת שמירה קפדנית.
שנה וחצי של עינוי דין עברו עליו, עד שהמשטרה סגרה את התיק וקבעה: זו הייתה תלונת שווא.
במדינה מתוקנת, האמא הייתה נעצרת והילדים היו חוזרים לאבא. אבל לא כך קורה כמוציאים עליך חוזה במדינת ישראל.

למרות שהוכח שהוא חף מפשע, הרווחה ובית המשפט קבעו שמיכאל ימשיך לראות את ילדיו רק ב"מרכז קשר", מרחק של שעות נסיעה מביתו.
מרכז קשר הוא לא מקום של קשר. הוא כמו כלא שקוף שנועד להגן על ילדים מפני הורה מסוכן.
אבל מיכאל, אדם עדין ורגיש וחף מפשע. הוא לא הצליח לנשום בתוך הסביבה הזו. הוא נשבר והפסיק להגיע.
זה בדיוק מה שהמערכת והאם המנכרת רצו שיקרה.
הוא החליף מספר עורכי דין וניסה לפעול בדרכים שונות אבל כשהמערכת משחקת משחק מכור מול הורה מקושר – שום אמת לא תנצח. לבסוף, מרוסק לחלוטין, הוא נאלץ להרים ידיים והוא לא רואה את ילדיו כבר מספר שנים.

בזמן שמיכאל קרס ממערך השקרים והמערכת הדורסנית, האם השלימה את מחיקת הזיכרון של ילדיו.
גם שיחות הטלפון שהיו אמורות להתקיים עם בנו הגדול שובשו ונותקו בתירוצים שונים.
היום, הבת הקטנה כבר בכלל לא זוכרת שהיה לה אבא. הבן הגדול כבר הפסיק לשאול איפה הוא.
החטיפה הושלמה. האם החוטפת הצליחה והילדים איבדו את אבא.
למיכאל לא נשאר כלום, מלבד המוזיקה, בעזרתה הוא שומר על השפיות.
דרך הנגינה על קלידי הפסנתר הוא שואג את הכאב שלו ושל אלפי הורים שילדיהם נחטפו.
הורים שכולים לילדים חיים, שמחכים לרגע אחד שבו הדלת תיפתח.

"עד ישובו ילדיי".